אילת השחר (מלבי"ם) רכ״ה

« אילת השחר (מלבי"ם) רכ״ד אילת השחר (מלבי"ם) רכ״ו »

1 מלבי"ם פתח ↗

והנה כהה הנגע: מלת "כהה" בא על דבר שנחלש כחו כמו כהיות העין מלראות – "ותכהין עיניו מראות". ובדרך ההגיוני "רוח כהה" ישעיהו ס״א:ג׳, "וכהתה כל רוח" יחז' כא על חולשת רוח הפנימי. וכן "ולא כהה בם" שמואל א ג׳:י״ג – לא החליש עזותם ע״י גערה. וכן "לא יכהה ולא ירוץ", "ופשתה כהה" ישעיהו מ״ב:ד׳. ובנגעים בא על כהיות המראה החזקה וחולשתה ויצויר, או שנחלש לגמרי כמו בהרות כהות לבנות פסוק לט שהם למטה מד׳ מראות או שנחלש קצת כמו "והיא כהה" פסוק כא ופסוק כו שהיא בתוך ד׳ מראות דהא צריך הסגר. אולם פה מוכרח לפרש שכהה קצת והוא עדיין תוך ד׳ מראות, דאם כהה לגמרי עד שנעשה בהק מדוע אמר "ולא פשה הנגע בעור"? הא אף שפשה טהור! ולקמן ס' סח למד שגם הפשיון אין מטמא רק בד׳ מראות ומכ״ש בזה, שכל הנגע כהה מד' מראות שנטהר אף שפשה. ומדוע אמר "וטהרו הכהן מספחת היא", הלא בהק היא! שכשהיא למטה מד׳ מראות נקרא בשם בהק. ואיך אמר "ואם פשה תפשה המספחת וטמאו הכהן" איך יטמאהו והוא בהק?! והיל״ל "ואם חזר למראות הנגע". ועוד, הלא בזה טהור גם בשבוע ראשון וגם בתחלה. ואין להתעקש ולומר שבאמת דינו לחומרא שרק אם כהה טהור אבל אם נשאר תוך ד׳ מראות אף שלא פשה יחליטנו דא״כ היל״ל דין ההחלטה כמו בנגעי בגדים לקמן נה מכ״ז מבואר בהכרח שמה שכתוב "והנה כהה הנגע" ר״ל שכהה ממראה עזה כשלג שבו מדבר כמ״ש ואם בהרת לבנה היא והיא עתה במראה חלושה ממנה. וז״ש בספרא "והנה כהה" יכול למטה מד׳ מראות ת״ל הנגע ר״ל דהא קראו עדיין בשם נגע כמ״ש "ולא פשה הנגע" שמבואר שאם פשה נגע היא וכמ"ש "ואם פשה תפשה... וטמאו" וכלל בזה כל הראיות שאמרנו ועוד יוכרח זה כהה בפעל כמו שית׳ לקמן ס' קעג. אולם לפ״ז משמע לכאורה שצריך שעכ״פ יוכהה ראייתו קצת אבל אם עומד במראיתו הקודם טמא מוחלט דהא התנה "והנה כהה הנגע" כי מ״ש הרמב״ם פ״א מה׳ ט״צ הי״א שמ״ש "והנה כהה הנגע" היינו שכהה למטה מד׳ מראות, ופירושו "או אם כהה טהור, אף שפשה, או אם לא פשה טהור" אינו עולה כפי חוקי הלשון שהיל״ל "והנה כהה הנגע או לא פשה" וגם יקשה עליו מקצת הקושי׳ שהזכרנו למעלה : ובאמת רש״י ז״ל בפי׳ החומש כתב כן דבעינן דוקא שיהא כהה אבל במשנה דנגעים פ״ד מ״ז מבואר דאף שעמד בעיניו ואף שנעשית עזה טהור ורש׳׳י עצמו כתב כן בפ״ק דמגלה דף ח וכן דעת הספרא. ודברי חז״ל מוכרחים שאא״ל כלל שזה תנאי שרק אם כהה טהור שא״כ היל״ל כמ׳׳ש בננעי בגדים שאמר שם "וראה הכהן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע וקרע אותו" כי דין המוחלט יש לו לבאר יותר. ועוד דהא בשחין ובמכוה שמטהרין בשבוע א׳ מטהרין בלא פשה אף שלא הוכהה. וזה אי אפשר לומר ששבוע הב׳ של נגעי בשר יהיה חמור משבוע הא׳ של שחין ומכוה. ועוד שבנתק לא הזכיר תנאי של כהה וכל הנגעים למדין זה מזה. ועוד שא״כ לא יצויר הסגר שני בספחת שאת שהיא כקרום ביצה וא״א שיכהה למטה מזה ולדעת הר״ש והרא״ש והרע״ב שב׳ התולדות אין מצטרפין לא יצויר הסגר שני בספחת של בהרת ושאת, והכתוב פתח "שאת או ספחת או בהרת" ולמה יסגיר ספחת? אמנם עומק פשט הכתוב מבואר במ״ש "מספחת היא" ואין פירושו כמ״ש רש״י ז״ל מספחת שם נגע טהור, כי שם מספחת דומה לשם ספחת וכן אונקלוס תרגם ספחת עדיא ומספחת עדיתא ובת"י ספחת קלופי ומספחת קלופי דמטפלא מענין טפל וכן פי׳ הכתוב לפי עומק הפשט: כי הייתי סובר שהגם שכל נגעי אדם טהורים אחר ההסגר בלא פשה לבד כמבואר בשחין ומכוה ונתק, זה דוקא אם נשאר במראהו כמו פה שתפס הציור אם בהרת לבנה היא ־ אם נשאר עז כשלג אבל אם כהה למראה סיד או אף לקרום להרמב״ם שכולם מצטרפין הוה אמינא שזה תולדה חדשה ונגע אחר קמ"ל שהגם שכהה הנגע כל שלא פשה בעור הגם שלא יקרא עוד בשם בהרת אחר שאינו כשלג "מספחת היא"--היא ספחת הבהרת שהיא כסיד להר״ש או אף ספחת השאת לרמב׳׳ם שכולם מצטרפין וכמו שנחשב אחד עם הבהרת לענין צירוף כן נחשב לענין זה כאילו עוד הבהרת קיים, וכיון שלא פשה טהור. וזה מבואר ששמות בהרת שאת ספחת אינם מורים על הטומאה רק על המראה שהתחדש בעור הבשר עד שילוה אליהם סימני טומאה: שער לבן או מחי׳ או פשיון אז יקראו בשם נגע וצרעת ־ ולכן בכ״מ שיחליטם בטומאה אומר "נגע צרעת הוא" וכשמטהר אומר "וטהרו הכהן שאת המכוה היא" ר״ל והשאת מצד עצמו טהור וכן אמר פה מספחת היא" ר״ל אינו צרעת רק ספחת לבד שהיא טהור וכ״כ הרלב"ג "והנה כהה" שנשתנה מראיתו של לובן למטה מהלובן שהיה בו אלא שהוא עדיין כלובן ד' מראות נגעים כי אעפ"י שנשתנה מראהו שיורה על עיפוש בבשר כיון שלא פשה טהור וזה כי השתנות המראה יורה באמת על עיפוש אלא שאין כל נגע המתחדש מעיפוש צרעת ואעפ״י שמראהו כמראות הנגעים ובאמת היה יכול לאמר חידוש יותר שגם אם נשתנה למראה עזה טהור כל שלא פשה רק שאחר שתפס הציור בבהרת א״א שישתנה לעזה ואם היה תופס תחלה הציור בשאת היה אומר "והנה עזה הנגע ולא פשה בהרת היא" רק שהגם שידומה לנו שיהי׳ רבותא יותר בנשתנה מן כהה לעזה באמת שני השינוים שוים. וי״ל שלפי טבעי הנגעים שאת קשה יותר מן בהרת דהא סדר "שאת או ספחת או בהרת" שמשמע שטומאת בהרת חידוש יותר כי הוא קל יותר משאת וספחת בחליו הגם שמראיתו חזק. והא אמר בשאת "צרעת נושנת היא" ־ וכן היה יכול לאמר "וטהרו הכהן שאת היא" והיה הציור שהוכהה למראה צמר לבן רק תפש שהוכהה למראה ספחת תולדות הבהרת שדרכה להתהפך לתולדתה להר״ש. ולהרמב"ם שמדבר פה גם אם נתהפך למראה קרום ביצה תפס זה לרבותא אף שרחוק לגמרי מן הבהרת בכ״ז אינו כנגע חדש. וגם כי רצה לתפוס הציור במספחת מפני שאומר "ואם פשה תפשה" ודרך המספחת להוליד פשיון ורצה ללמד הדין כפי המורגל בטבע הנגעים וז״ש במשנה ט "מספחת היא" אעפ״י שנשתנו מראיה ר״ל במ״ש "מספחת היא" ידעינין שאין הפי׳ מ״ש "והנה כהה הנגע" שהיא תנאי – דוקא נשתנו – רק אעפ״י שנשתנו מראיה בכ״ז מספחת היא ואינו נגע חדש וכ״ש בלא נשתנו. ולפ״ז סדר הכתובים כך היא: אדם כי יהי׳ בעור בשרו שאת או ספחת וזה עדיין טהור רק שיש חשש שיהי׳ לנגע צרעת ע״י סימני טומאה לכן יובא אל הכהן ואם רואה שער לבן היא צרעת לא בהרת לבד, ואם אין בו שער לבן יסגיר וכולי ואם רואה בסוף שבוע ב׳ שלא פשה אז לא מבעי׳, אם עומד במראהו הקודם שאז הוא בהרת פשוט וטהור, כי אף אם כהה למראה אחרת שאז אינו בהרת, כל שלא פשה הוא מספחת פשוט אף שהתראה בתחלה במראה הבהרת כיון שלא נתקיים מראה זאת ונשתנה למראה ספחת אתגליא שאינו בהרת רק ספחת פשוט וטהור, וכ״ש אם לא נשתנה מראהו שהיא בהרת פשוט וטהור. וז"ש בספרא משנה ה אי הנגע יכול במראיו ת"ל והנה כהה הא כיצד כהה ממראיו לא למטה מד' מראות ר"ל אם לא יאמר "והנה כהה הנגע" רק "והנה לא פשה הנגע" הייתי טועה שרק במראי' אבל אם נשתנה ממראה בהרת למראה ספחת טמא ת"ל והנה כהה – אף שכהה. הא כיצד? כהה ממראי' לא למטה מד' מראות כמו שהוכחנו למעלה. וז"ש במשנה ו והנה כהה שאם העז וכהה כאילו לא העז וכולי משלים דבריו ור"ל שמזה וממ"ש והנה שמורה דבר חדש כנ"ל מבואר שאזלינן בתר המראה שיתראה בו הנגע בסוף ימי ההסגר שאם העז וכהה ר״ל תחלה היתה עזה ובסוף ההסגר כהה אינה בהרת רק ספחת דהא הכתוב אומר שהבהרת שכהה מספחת היא וכאילו לא העז בתחלה רק היתה מספחת מתחלתה ומזה נוציא שה״ה אם כהה והעז ר״ל שהיתה כהה בתחלה ובסוף ההסגר נעשית עזה דינו כאילו לא כהה רק כאילו כן היתה מתחלה וכמו שהוכחנו למעלה. ולפ״ז זה עצמו מ״ש בשבוע ראשון "והנה הנגע עמד בעיניו" שכולל בין נשתנה בין לא נשתנה. וכן ממ״ש "והנה לא פשה" מבואר שאם כנס ופשה וכולי. וכמו שהוכחנו זאת במ״ש כן בשבוע ראשון כנ״ל ס׳ סא וע״ז שואל משנה ח אם נאמר בשבוע ראשון, למה נאמר בשבוע שני? ומשיב משום דמצאנו בנגעי בגדים ששבוע שני חמור משבוע ראשון וה״א שהגם שבנגעי אדם שבוע שני קל יותר לענין שאם לא פשה טהור בכ״ז לענין אם נשתנה ממראה למראה ולענין אם כנס ופשה נטעה שבשבוע ב׳ חמור יותר. הנה הראינו שדברי רביתינו ז״ל מוטבעים ומוכרחים בפשט הכתוב ואל יהי' זה זר בעיניך שמ״ש והנה כהה הנגע אינו תנאי רק פי׳--אף שכהה, שכן בכל הפרשה הזאת כשבאו שני תנאים בא א׳ לתנאי והב׳ לרבותא כמו מ״ש "ועמוק אין מראיה מן העור ושערה לא הפך לבן" פי׳ אף שאין מראיה עמוק כל ששערה לא הפך לבן יסגיר וכן במ״ש "ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק" יתפרש להספרא אף שעמוק, ובא לרבות ספחת השאת כנ׳׳ל סי' נב וכמ׳ש באה״ש כלל רכה והנה במ״ש "מספחת היא" שר"ל הנגע היא מספחת מורה שלא נתבטלה הנגע רק נשתנה לספחת שזה מורה מלת "היא" ומזה הוציא מ״ש במשנה ט יכול אעפ״י שהלכה וחזרה ת״ל הוא ר״ל שאם הלכה אינה היא מה שהיתה תחלה. וחכמים מטהרים וסתם רבי כמוהם בספ״ד לנגעים וטעמם דאין משגיחין על אמצע ימי ההסגר כמ״ש על "והנה לא פשה" וכיון שחזרה לבסוף דינה כאילו לא הלכה :

1 בכל פרשת נגעים כשבאו שני תנאים בא אחד לתנאי ואחד לרבותא. תזריע ס' סד, וסימן סו, וסימן עג, וסימן קכא. ועיין מצורע ס' קעז

« אילת השחר (מלבי"ם) רכ״ד אילת השחר (מלבי"ם) רכ״ו »